יצירת אומנות של ריקשה בהאנוי העתיקה

דיוקן של הריקשות האחרונות של הרובע העתיק

הריקשה הגיעה לווייטנאם בסביבות 1939, הובאה מקמבודיה שם הקולוניאליסטים הצרפתים התאימו את ולו-המונית לכלי תלת-גלגלי המיועד לרחובות צרים וחום טרופי. במשך שלושה עשורים היא שימשה כתחבורה העירונית העיקרית של האנוי, ובשיאה עשרות אלפי ריקשות שזרו דרך ברחובות הגילדות של הרובע העתיק. ציור זה הוא דיוקן של השריד החי האחרון של אותה תקופה: ריקשה אדומה, נהג באמצע דיווש, נתפס בקטע המדויק של הרחוב שבו היא תמיד הייתה שייכת.

בתוך רחוב במבוק ונגרות

הרובע העתיק, הפו קו או "הרחובות העתיקים", אורגן במשך מאות שנים סביב כלל אחד: מקצוע אחד לכל רחוב. הרחוב המוצג כאן שייך למקצוע הבמבוק והנגרות. מוטות ארוכים נשענים על קיר הקומה הראשונה בצרורות הדוקים, סולמות עץ נחים על החזית, ועץ עירום מענפים צומח ישר דרך הקומפוזיציה ומעבר למרפסות. אישה יושבת על כיסא פלסטיק כחול בגובה הרחוב בשלווה של מי שתפסה את אותו מקום במשך שנים, בעוד דמות שנייה נשענת על מעקה המרפסת העליונה, סנטר נשען על יד, מתחת לגפנים מטפסות וחלון מואר. שלט חלקי של "ביצה" בפינה העליונה מסמן את אחת מחנויות קפה הביצה של הרובע החבויות בבניין שמעל.

הריקשה שולטת בחצי התחתון של הבד. נהגה לובש חולצת פולו אדומה בוהקת ודווש במשקל קדימה, ללא חיפזון. החופה שמעליו, מסולסלת בקצוות אדומים ולבנים, היא הצורה הכי רווית צבע בציור ומושכת אליה את העין לפני כל דבר אחר. אור שמש נוחת נמוך וחם על פני הרחוב, מטיל כתמים צהובים ארוכים על המדרכה בין עלים שנשרו פזורים, בעוד הבניין מאחור נמצא בצל קריר יותר שנשבר על ידי כתמי אוקר, בד חופת טורקיז, ותריסים ירוקים שחוקים.

שמן בעבודת יד או הדפס ארכיוני

כל הזמנה נעשית בהתאמה אישית, או כהעתק שמן מצויר ביד על קנבס או כהדפס קנבס ארכיוני של אותה קומפוזיציה. גרסת השמן בנויה עם אימפסטו נראה לעין: הצבע מעובד בעובי מספיק כדי לתת למוטות הבמבוק את הגרעיניות שלהם, לעץ הסולם את החספוס שלו, ולחופת הריקשה את הקיפולים והנפח, כך שהמשטח נקרא כמרקם וגם כתמונה. ההדפס משחזר את אותה פלטה ופרטים על קנבס ארכיוני לגימור שטוח ואחיד יותר.

הגדלים מותאמים פרופורציונלית לקומפוזיציה המקורית, מ-30×30 ס"מ ועד 100×100 ס"מ, וניתן לספק כל אחת מהגרסאות מגולגלת, מתוחה על שלד, או עם מסגרת דקה או עבה.

היכן זה שייך

האדומים האדמתיים, החומים החמים והירוקים העמומים יושבים באופן טבעי במבואה, בחדר אוכל, או על כל קיר שנועד להתחיל שיחה. עבור צופים וייטנאמים בחו"ל, רחוב זה נושא משיכה ספציפית: ריח של נסורת ולכה, צליל פעמון אופניים על מדרכה רטובה. עבור כל אחד אחר הוא עומד כתיעוד של רחוב עובד ואמצעי תחבורה ששורד בצורה מדויקת זו בשום מקום אחר.